Below are the 8 most recent journal entries recorded in מכאן ומכאן's LiveJournal:

Sunday, April 25th, 2004
9:33 pm	שלוש סונטות של י"ל גורדון לנוכח הצטננותי המצערת, הנה שלושה שירי זה"ב (סונטות) עוקצניים של י"ל גורדון: ה. המגפה נעצרה הֵילִילוּ, הָרוֹפְאִים, עֶזְרָה בַּקֵּשׁוּ: הָחֳלִי-רָע חָלָה נֶאֱסַף אֶל עַמֵּיהוּ! הַרְבּוּ נָא צֳרִי, הַצִּילוּ חַיֵּיהוּ, פֶּן יֶחֱרַב מַעְיַנְכֶם, פֶּן תִּוָּרֵשׁוּ. הַס! הַחֲלִיפוּ תִּקְוָה, אַל תִּוָּאֵשׁוּ. הֵן עוֹד חַי הַמָּוֶת עוֹד כָּל חֵילֵהוּ עִמּוֹ, הָרוֹפְאִים, לַקָּצִיר תֵּצֵאוּ וּבִשְׂדֵה הָרְפָאִים שִׁבֳּלִים לַקֵּשׁוּ. אַךְ הָהּ מַה-תַּעֲשׂוּ אָז–עֵת יוֹם יַגִּיעַ וִיבֻלַּע הַמָּוֶת, יָמוּת לָנֶצַח וּצְבָאָיו עִמּוֹ כָּל חֳלִי כָּל רֶצַח– אָן תִּקְחוּ אָז כֶּסֶף נַפְשְׁכֶם הַשְׂבִּיעַ? אָן סוּס וָרֶכֶב, אָן לֶחֶם תִּמְצָאוּ? הֵן מֵאֵין מָוֶת בָּרָעָב תִּגְוָעוּ! ו. רוֹפְאִים וּרְפָאִים מַדּוּעַ זֶה נִגָּרַע מִכָּל גֶּבֶר –דִּבְּרוּ הָרוֹפְאִים לָאֵל וַיִּתְאוֹנֵנוּ– הֵמָּה פָּעֳלֵיהֶם לַחַיִּים יִתֵּנוּ, נַחְנוּ רַק נִיגַע לַמָּוֶת וָשֶׁבֶר. לָהֶם יֵשׁ שֵׁם עוֹלָם אַחֲרִית וָשֵׂבֶר וַאֲנַחְנוּ בַּחֹשֶׁךְ נִתְכַּס וּשְׁמֵנוּ, לוּ גַּם כַּנְּפִילִים נַפְלִיאָה מַעֲשֵׂינוּ, הַיְסֻפַּר מֵהֶם בַּאֲבַדּוֹן וָקֶבֶר? –צָדְקוּ דִּבְרֵיכֵם–הָאֱלֹהִים עָנָמוֹ– וַאֲנִי לֹא אֶעֱשׁוֹק כָּל שִׁלּוּם וָשֶׂכֶר וּלְכָל עֲמַל אִישׁ כַּגְמוּל אֲשַׁלֵּמָה: מִן הוּא וָהָלְאָה לַמֵּתִים כֻּלָּמוֹ יִקְרְאוּ: "הָרְפָאִים", לִהְיוֹת לָכֶם זֵכֶר לָדַעַת כִּי פֹעַל "הָרוֹפְאִים" הֵמָּה. ז. נִקְמַת הָרוֹפֵא הַמְשׁוֹרֵר חָלָה מִכָּתֹב וָשֶׁבֶת, כִּי סוּס הָרוּחַ תָּמִיד הִרְכִּיבָהוּ אֶל עוֹלָם הָאֲצִילוּת לִנְוֵה מַחֲשֶׁבֶת, בִּקְשִׁי דַבַּשְׁתּוֹ בַּטְּחֹרִים הִכָּהוּ. "מַהֲרוּ הָרוֹפֵא!"–הוֹי רַעְיוֹן עַצֶּבֶת! הֶן-הוּא לָעַג לוֹ וּבְשִׁירָיו כִּנָּהוּ "רוֹפֵא אֱלִיל, בֶּן-מֶשֶׁק בֵּית הַמָּוֶת", עַתָּה אֶל אִמְרֵי פִיו עֵינָיו יִכְמָהוּ. הָרוֹפֵא בָּא וַיִּקֹּם שִׁבְעָתַיִם בַּמְשׁוֹרֵר הַשּׁוֹתֶה לַעַג כַּמָּיִם: מֵעֲצָתִי זֹאת אַל תֵּט, כִּי הִיא חַיֶּיךָ! חֲתֹם סֵפֶר וָעֵט וּכְלָא הָרוּחַ, בָּטֵל כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה תָּשׂוּחַ, וּכְתוֹב שִׁירִים אַל תּוֹסִיף כָּל יָמֶיךָ. עוד יל"ג באתר הפרויקט (Comment on this)
Thursday, April 1st, 2004
9:45 pm	מנדלי מו"ס / מסעות בנימין השלישי: פרק ראשון מסעות בנימין השלישי מאת מנדלי מוכר-ספרים (1917–1836) פרק ראשון מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים "כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק"ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה." בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו? מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר! מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!... והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ. ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנם כך וכך. מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן. הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה. השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל "היהודים האדמונים" וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת. מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב פני העיר ובעלי-הבתים החשובים. התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת! ( המשך ) (Comment on this)
Friday, March 19th, 2004
12:54 am	מנדלי מו"ס / מסעות בנימין השלישי - הקדמה מסעות בנימין השלישי [הקדמה] מאת מנדלי מוכר-ספרים (1917–1836) אמר מנדלי מוכר-ספרים: יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: "גדל!" ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים! בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"... כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי-הארץ. כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החדושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח. תמה, תמה! קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו – אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!... וכתבי-העתים בישראל שמחו על השמועה הזו כמוצא שלל רב ומקום היה להם להתגדר בו כל ימות השנה. יצאו ומנו את כל החכמים שקמו בישראל מזמן אדם הראשון עד ימינו אלה, הוציאו במספר צבא הנוסעים, מן הנוסע בנימין הראשון, בימים ההם, לפני שבע מאות שנה, ועד בנימין השני עם כל המון הנוסעים עתה בזמן הזה, ובכדי להפליג גדולתו של בנימין זה, בטלו אגב, כנהוג, את כל שאר חבריו כעפרא דארעא ואמרו: אין אלו אלא כנופיא של נודדים בטלנים, שכל עיקר נסיעתם הוא לחזור על הפתחים, וכקוף בפני אדם בפני בנימין שלנו, בפני בנימין השלישי, הנוסע האמיתי הזה. המליצו עליו ועל הספרים, הכּוללים ספורי מסעותיו, במקרא הידוע: "לא בא כבושם הזה", ואמרו פה אחד: "ברוך יהא מי שידבנו לבו להעתיק את האוצר הנחמד של מסעות בנימין, הנמצא בכל לשונות הגוים, גם ללשון קדשנו. תזכה נא גם נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש, ההולך ממקור ישראל, ותאורנה עיניהם". ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי. הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: "הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור! לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!" ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם. אכלו, רבותי, וישישו בני-מעיכם! (Comment on this)
Monday, March 8th, 2004
11:37 pm	ולב נבוב / שלמה אבן גבירול וְלֵב נָבוּב מאת שלמה אבן גבירול (1058–1021) וְלֵב נָבוּב וְתוּשִׁיָּה סְתוּמָה וְגוּף נִרְאֶה וְנֶפֶשׁ נַעֲלָמָה, וְאֶרֶץ שׁוֹחֲרֶיהָ יִמְצְאוּ רָע וְלֹא שָׂשׂוֹן לְאָדָם בָּאֲדָמָה: וְעֶבֶד יַהֲרֹג הַיּוֹם אֲדֹנָיו, וְשִׁפְחָה יִסְּרָה מַלְכָּהּ, וְאָמָה, וּבֵן יָקוּם עֲלֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וְכֵן הַבַּת בְאָבִיהָ וְאִמָּהּ. יְדִידַי, רָאֲתָה עֵינִי בְּתֵבֵל, אֲשֶׁר הַטּוֹב בְעֵינֵי כֹל – מְהוּמָה! יְמֵי חַיֵּי אֱנוֹשׁ יִשָּׂא עֲמָלִים וְיִשָּׂא אַחֲרִיתוֹ גוּשׁ וְרִמָּה. וְתָשׁוּב הָאֲדָמָה לָאֲדָמָה וָתַעַל הַנְּשָמָה לַנְּשָׁמָה. (3 Comments |Comment on this)
Friday, February 27th, 2004
2:41 am	יונתן / רחל יונתן מאת רחל בלובשטיין (1931–1890) טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ                              הִנְנִי אָמוּת (שמואל א', י"ד, מ"ג) מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג, נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר; לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר. וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג. וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם! עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם. סוף תרפ"ח (Comment on this)
Saturday, February 21st, 2004
11:45 am	שירה / אורי ניסן גנסין שירה מאת אורי ניסן גנסין (1913–1881) אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם, חֲלוֹמוֹת מֵתִים נָדִים, נָעִים, דּוּמָם יֶהְגּוּ אַךְ נְכָאִים. אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם. דְּבַר-רָז לִי הוֹגָה נַפְשִׁי בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם. בְּעָבֵי-אֹדֶם יְגוֹן-עַרְבַּיִם תֶּחֱזֶה נַפְשִׁי רַק רְפָאִים, תֶּחֱזֶה חִוְרִים קְהַל-רְפָאִים, דְּבַר-רָז לִי הֶעֱצִיב נַפְשִׁי בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם. חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל זְעָקָה בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם, בְּחֹרֶש צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם אֹשֶׁר-אֱנוֹשׁ יָרִיד, יָהִים. גַּלְמוּד אֹשֶׁר יָרִיד, יָהִים. חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל-הַזְּעָקָה בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם. אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם. בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם אֹשֶׁר אָיִן, רוּחוֹת מֵתִים יִתְעוּ, יִשְׂאוּ קוֹל נְכָאִים. אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם. הערה: השיר הזה שלא נדפס עדיין, נכתב רוסית בידי א"נ גנסין, בכוונה לתתו בפי גיבורה אחת בסיפור שעלה בדעתו לכתוב. התרגום לעברית נעשה בידי א' הופנשטיין. (1 Comment |Comment on this)
Monday, February 16th, 2004
7:32 pm	העששית העשנה / י"ח ברנר העששית העשנה מאת יוסף חיים ברנר (1921–1881) ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב"הגנה העצמית"; בניו-יורק נעשה לאופה. היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה. הוא כותב לה: "רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי". היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם. היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע. בעוד שהיה הוא אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס הוא אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר. בכלל נשתנה הכל מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך... ( המשך ) (Comment on this)
Saturday, February 14th, 2004
1:58 am	כהן בבית-הקברות / דוד פרישמן כהן בבית-הקברות מאת דוד פרישמן איש לבֶן-פָּנים ועצוב-רוח עומד עתה לפני עיני רוחי כמו חי. לפנים בישראל נקרא האיש בשם דוד יעקב קוהן (כהן) ועתה קראו לו פרידריך יַקּוּבִּי קוֹנְרַד בּוֹנֵיפִצִּיּוּס. – אכן על שנוי השם אמרו תמיד, כי סגֻלה הוא לאנשים חולים להחלימם ולרפאותם, אבל את האיש הזה דִכּא שנוי-השם וַיַּשְׁפִּיתֵהוּ לעפר-מות... הן זר מעשה איש כזה ותולדות חייו נכריות! לפנים ישב דוד יעקב כל הימים וגם הלילות בבית-המדרש ויהי לבן-פנים ועצוב-רוח מעודו, ולא יָדע כמעט בשכבו ובקומו. רבותיו אמרו עליו תמיד, כי כשרונות מיוחדים אין לו – והוא לא יָדע ולא שת לבו לדבר הזה; רבותיו אמרו עליו, כי גם חכים לא יתקרי וגם רבי לא יהיה עד עולם – והוא לא שמע ולא הבין. ואולם מתמיד היה היושב לפני אדני וקורא אליו תמיד, תחת אשר לא היה מן המתמידים, אשר אדני קורא אליהם. וגם הרקחות והטבחות, אשר באו יום יום לפני הַדַּיָּן, לשאל את שאלותיהן, הביטו בו ותאמרנה עליו, כי שערות ראשו הצהובות יפות מאד – והוא לא שמע; ופאותיו סלוּלות ועשוּיות שְׂבָכִים כמעשה השְׂבָכָה אשר על החלות – והוא לא ידע. וגבה קומתו חסון כמו לולב גדול – והוא לא שת לבו אל כל זאת, ויהי מתמיד כבראשונה; את פאותיו סִלסל תמיד ביד חזקה ובכֹח עצום עד מְרָט שֵׂעָר, ואת שכמו הֵשַׁח עד היות לו גם גבנון. גם מעיניו הטהורות והבהירות הציצו רוח שפלה ותֻגּת-נפש – והוא לא ידע אף את זאת. ויהי לפיו שָׁמְרָה ועל דל שפתיו נִצְרָה, וגם בדַבּרו היו דבריו מעטים מהתענג ומרֹך, מעצלות ומיראה, והוא עיף ויגע תמיד, נחשל וכושל כל הימים, ועל פניו תלין מנוחת עולמים, אשר לא תסור מעליהם אף רגע. אבל הירח, כי יקר הולך, ואורו, כי יאיר בלילה לא עבות, אז יחוש דוד יעקב, כי נפשו בקרבו צהלה ושמחה מורשי-לבו מלאים על כל גדותיהם; ובהגיע אל אזנו קול צפור שוררת בבקר מבין עפאים או עָגור מצפצף על פנת גג, ורוח על פניו כי יחלוף מִסֵּתר ערוגות השושנים אשר בגן, לבוא אל קרבו כמו שיח סוד קודש, להשכיר אותו ולדַכּא את בתי-נפשו, אז ירעד בגילה כמעט רגע ודמעות תפַכּינה מבבות עיניו – והוא לא יבין ולא יחוש בבכיָתו ולא יֵדע כי לדברים כאלה יקראו אנשים משכילים כמונו „התפעלות” או „דמיון” או „הזיה”; ואיש אין בעירו הקטנה, אשר תהיה לאֵל ידו להבין את כל אלה ולהבינם גם לו ולהשכילו; והיה אם נפתחו שערי-הדמעות עדי רגע, והבינו כל היושבים, כי הכאב מַציק לנער, ויחזקאל הבחור „היודע הכל” אמר, כי בלי ספק הוא כואב את אחת מִשִּנָּיו הלבָנות והוא בטלן ומטבעו איננו סבלן, ויחרו אותו רגע בדברים, ואחרי-כן שבו אל עבודתם עבודת הַקֹּדש. מה יש לי עוד חדשה לדַבֵּר באיש אשר כזה? אכן נפלאים הם החיים ונפשנו לא יודעת. ( המשך ) (4 Comments |Comment on this)